פסק-דין בתיק ת"א 1464/99

לפני תביעה לפסיקת דמי נזק לתובעת שהינה חברה העוסקת בבניה, ואשר זכתה במכרז שהנפיקו הנתבעים לגבי מתחם י"א ביישוב בת-חפר, לבניית 106 יחידות דיור, ואשר התברר לאחר מכן, כי לא ניתן לבנות חלק מן היחידות בשל קרבתן לכביש. לפיכך עותרת היא לקבל פיצוי בגין חוסר האפשרות לבנות 15 יחידות דיור.

ההליך

1.         התובעת הגישה תביעה כנגד משרד השיכון והבינוי ומינהל מקרקעי ישראל, ואלה שלחו הודעת צד ג' ללרמן אדריכלים ומתכנני ערים בע"מ ורפאל לרמן (להלן: "לרמן") שעסקו בתכנון התכניות ברמות השונות, כמפורט להלן.

לרמן שלחו הודעת צד ד' כלפי חברות הביטוח (להלן: "איילון" או "המגן", בהתאמה) שביטחו אותם בביטוח אחריות מקצועית.

איילון מצידה, שלחה הודעת צד ה' כנגד ה"ה גיל-עד יעקב ואדי יוסף (להלן: "גלעד ואדי") , וכן כנגד ניב-נפתלי יבלון יעוץ הנדסאי בע"מ, ומר נפתלי יבלון אישית (להלן: "יבלון") שבמהותה הינה תביעת תחלוף, וכן כלפי ערים חברה לפיתוח עירוני בע"מ (להלן: "ערים"), שעסקה בתכנון וביצוע עבודות הפיתוח הציבורי באתר מטעם נתבעת 1.

כתב התביעה הוגש ביום 6.10.99, והחל להישמע בפני כב' השופט י' עדיאל, ומשהתמנה כשופט בפועל בבית המשפט העליון, הועבר התיק למותב זה, כאשר שלב הבאת הראיות הושלם לפני.

אכן חלפו שנים, ואולם יצוין, כי ריבוי הצדדים האריך את ההליך, זאת לצד ניסיונות פישור, וכן ניסיון לפסוק בדרך של פשרה על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט, [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, שבסופו של דבר לא צלח, ולפיכך אף תקופת הסיכומים התארכה.

בשל מורכבותו של ההליך, והדיון בטענות הצדדים במישור היחסים ביניהם, יש לראות את קביעת הממצאים בכל הפרקים כמכלול אחד, חרף שהמסקנות והתוצאה באות בתום כל פרק, זאת לאחר שבחנתי ודנתי בטיעוני צדדים "קרובים" בכל שלב (תובעת-נתבעים; נתבעים-צד ג'; וכן הלאה).

שאלת החבות בין התובעת לנתבעים

גירסת התובעת

2.         בחודש נובמבר 1994, פירסם משרד הבינוי והשיכון (נתבעת 1) (להלן: "משב"ש") מכרז מס' 10082/94 " לבניית 106 יחידות דיור (חד קומתי) ביד חנה".

התובעת זכתה במכרז, וביום 5.3.95 נחתם בינה לבין משב"ש חוזה לבניית המתחם הנדון. בעקבות זאת, נחתם ביום 21.8.95 "חוזה פיתוח מהוון" בין התובעת לנתבע 2 - מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל").

בבסיס המכרז היתה תכנית בנין עיר מפורטת הידועה כ- עח/במ/1/151, שמתכנניה היו  חברת ג.י.א אדריכלים ומתכנני ערים.

תכנית חלוקת המגרשים הוכתבה על ידי הנתבעים, והתובעת היתה אמורה לפתח 86 מגרשים, כאשר 20 מהם דו-משפחתיים.

 על פי תב"ע 1/151 20 מגרשים היו מיועדים לבניית 40 יחידות דיור (להלן: "יח"ד") בשטח 200 מ"ר ליחידה, ויתרת 66 מגרשים היו חד-משפחתיים, והיו מיועדים להקמת 66 יח"ד בשטח 250 מ"ר כל אחת, סה"כ 106 יח"ד. רשימת המגרשים צורפה להסכם עם המינהל.

3.         התובעת טוענת, כי לאחר שהתחוור לה, בעקבות התחלת פעולות הבניה, כי ניתן לבנות 91 יח"ד בלבד, פנתה לנתבעת 1, תחילה בעל פה ולאחר מכן במכתב מיום 10.1.96, בו טענה בין היתר, כי היא רואה בכך הפרת הסכם.

ביום 19.2.96 התקיימה פגישה בין נציגי התובעת (האדריכל שחר והמהנדס משה יצחק) לבין מנהל יחידת בניה כפרית בנתבעת 1 (מר קנטרובסקי), ובה הוחלט, כי האחרון יפעל להשגת הקלות שונות מטעם הועדה לתכנון ובניה עמק חפר, וכן, כי הוא ימליץ בפני הנתבעת 1 להחזיר לתובעת את ההוצאות שיגרמו לה בעקבות שינויים אלה, בהתאם לאומדן שיערך על ידי התובעת. סיכום הפגישה תועד על ידי האדריכל משה יצחק, והופץ לנוכחים הנ"ל (נספח ד' לכתב התביעה).

ביום 3.3.96 שלחה הנתבעת 1 מכתב תגובה למכתבה של התובעת, שאליו צורף מכתבו של מר משה קרת מיום 29.2.96, המופנה אל גב' ש. צימרמן, מנהלת אגף נכסים ודיור  אצל נתבעת 1.

לטענת התובעת המכתב כולל בתוכו הודאה מפורשת מטעם הנתבעת 1, כי בתאריך שנכתב לא ניתן היה לבנות את כל יחידות הדיור נושא החוזים הנ"ל, בגלל הסיבות המנויות בו.